נעליים מסורתיות לא עוצבו סביב צורה של אדם כף רגל טבעית . ציידים ולקט מוקדמים הלכו ללא ספק יחפים או התחילו לעטוף את כף הרגל בעורות בעלי חיים סתומים כדי להגן על העור מפני פגעי מזג האוויר.

עם עליית החקלאות, עובדי השדה היו יחפים לשתול ולמשוך יבולים, בעיקר בגלל שהם לא יכלו להרשות לעצמם נעליים. אבל בני המלוכה והמעמד הגבוה החלו להשתמש בנעליים כמראה של עושר.

ובדיוק כפי שנשים לבשו מחוכים כדי לעצב את הגוף במה שלימים נתפס כדרך לא טבעית, אזרחים בעלי אמצעים רצו לנעול נעליים שגרמו להן להיראות רזות יותר, מפוארות יותר, גבוהות יותר - הכל מלבד יחפות.

"נעליים מוקדמות עוצבו סביב עיוות של כף הרגל", מסביר מייסד ומעצב למס אנדרו רדאמצ'ר. "רויאלטי רצו להפריד את עצמם מהמעמדות הנמוכים, ומכאן נעלי עקב. אם הם יכלו להגיע פיזית גבוה יותר, זה היה מבדיל אותם מהאיכרים".

עם זאת, גם כשהתרבות התפתחה ונעליים נוצרו לעיסוקים פעילים יותר ופנאי, המראה והתחושה הצרים והמחודדים נשארו מושרשים. לדוגמה, נעלי הריצה האמיתיות הראשונות היו "קוצים" של מסלול שיוצרו עבור אצים כמו ג'סי אוונס, שרץ על חצץ. נעלי המירוץ לא עקבו אחר הגוון של כף הרגל הטבעית; הם תוכננו להיות צרים והדוקים, ואילצו את כפות הרגליים להתאים לקופסת אצבעות סחוטת לא טבעית.

אבל התאמה צמודה הייתה הגיונית, נכון?

ספורטאים לא רצו להיגמר מהנעליים שלהם במהלך ספורט רב השפעה כמו מסלול. אבל מאוחר יותר, כאשר רצי סיבולת הגיעו למקום לענפים ארוכים יותר עד למרחק מרתון של 26.2 מייל, נראה שנעלי אתלטיות לא הפכו אינטליגנטיות למטרה.

"רצים ומרתוניסטים יקבלו את ציפורני הבוהן השחורות-כחולות האלה, ציפורני הרגליים, עם אצבעות מסולסלות וחופפות. אבל זה לא חייב להיות ככה. אלה רק סימנים לכך שהנעליים שלך לא מתאימות", אומר רדאמצ'ר. "זה עתיק יומין איך תכננו את ההתאמה של נעליים, ורק לאחרונה הבנו שאנחנו צריכים לעצב נעליים סביב כף הרגל האנושית ושזה בריא לרוץ עם אצבעות פשוקות".

למה כל כך הרבה אנשים אוהבים להסתובב בבית יחפים או לצאת בכפכפים בכל פעם שהם יכולים? "זה חופש בהונות", הוא מסביר. "אנשים לא חושבים למה כפות הרגליים שלהם כל כך נוחות בכפכפים. זה בגלל שעיוותי את כפות הרגליים שלנו כתרבות".

אבל אף פעם לא מאוחר מדי לחזור להיות טבעיים באופן שבו אנחנו בוחרים להסוות את הרגליים, בין אם אנחנו במשרד, מסתובבים בעיר או עוסקים בספורט תובעני כמו ריצה למרחקים.

זכור, הבוהן הגדולה שלך היא החבר הכי טוב שלך.

ספרה זו בפרט רוצה להישאר במצב ישר לאיזון נכון ופרופריוספציה של הקרקע. עבור נשים רבות או אנשים עם מבנה עצם צר באופן טבעי או מסגרת קטנה וקלה יותר, כמה נעלי אתלטיות מסורתיות יאפשרו מספיק מקום. אבל רבים עדיין לוחצים רגליים בעלות עצמות גדולות היכן שאסור להם. ושם בסיס רחב נעל מינימליסטית כמו למס מציל את היום - ואת הרגליים שלך.

עם זאת, אם אתה נועל באופן קבוע נעלי עקב, נעלי שמלה מחודדות או נעלי ספורט עם עקב גבוה (שנועדו במקור כדי לשנות את הפגיעה בקרקע ולהקל על הכאב) ייקח קצת זמן לעבור לנעל בהשראת רגליים יחפות כמו Lems.

"עם נעל המיועדת לכף הרגל הטבעית, אתה צריך לבנות קצת כוח וגמישות, כי יהיה לך טווח תנועה חדש לגמרי שבו אתה צריך לסמוך על הרגליים שלך, לא על הנעליים, כדי לעשות את העבודה, " אומר רדאמצ'ר. "אבל כשיש לך כוח באצבעות הרגליים כף הרגל שלך מאושרת יותר בסוף היום כי היא עובדת כמו שהיא נועדה".

לדבריו, גם ספורטאים רבים עדיין מאמינים שהם יכולים להתאמן טוב יותר כשהם נדחסים לנעל צרה עם עקב גבוה. "שמעתי נעליים שנקראות משככי כאבים לכף הרגל. זה יכול להיות, אבל אתה תסבול במקום אחר, כי כל ההשפעה עוברת למפרקים אחרים - הקרסוליים, הברכיים והירכיים."

טקטיקת המעבר האהובה על רדאמצ'ר? פשוט האטו קצת בנעליים המינימליסטיות החדשות שלכם. "הקצב האיטי הזה הוא מה שהגוף שלנו נועד לו."